מה נדרש להוכיח בעת ניהול תביעת רשלנות רפואית וכיצד ניתן לעשות זאת?

על מנת להוכיח את קיומו של מעשה רפואי רשלני בעת ניהול תביעת רשלנות רפואית ולזכות בתביעה ובפיצויים נדרש התובע להוכיח את קיומם של חמישה אלמנטים באירוע הנידון, אשר ביחד, מהווים את הבסיס לקיומו של מעשה רשלנות רפואית.

בעת ניהול תביעת רשלנות רפואית, ראשית, על התובע להוכיח כי לגורם הרפואי אשר טיפל בו קיימת חובת זהירות כלפיו. בתחום הרשלנות הרפואית אלמנט זה מוכח בקלות רבה משום שיחסי מטפל-מטופל בהקשר הרפואי מעגנים בחובם חובת זהירות מעצם טבעם.

עם זאת, נדרש בשלב זה התובע גם להוכיח כי ביחסים הספציפיים, במאורע הספציפי חלה חובת זהירות זו, כלומר – שאכן נתקיימו יחסי מטפל-מטופל בין הצדדים. בהנחה שאכן מעשה הרשלנות נעשה במהלך טיפול רפואי שניתן על ידי הגורם הרפואי הנתבע (או המוסד בו בוצע הטיפול באופן של אחריות שילוחית) אין קושי רב בנוגע לתביעות רשלנות רפואית בפרט.

פסיקת בתי המשפט בעת ניהול תביעות רשלנות רפואית הגביהה את דרישות הזהירות מן הרופאים על מנת שלא להיחשב כמי שהתרשלו, ובכך הגביהה את הסטנדרט אף מעל לסנטדרט ה'סבירות'.

כך עולה מפסק הדין  דנ"א 7794/98 רביד ואח' נ' קליפורד ואח' בו נכתב כי: " סבירותם של אמצעי זהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות – נורמטיביות... ייתכנו מקרים, אם כי לא שכיחים, בהם הפרקטיקה הנוהגת עלולה שלא לענות על סטנדרט ההתנהגות הנדרש... קיומה של פרקטיקה רפואית מקובלת אינה יכולה לחרוץ, כשלעצמה, את גורלה של שאלת ההתרשלות... אין ספק כי קיומה של פרקטיקה מקובלת מהווה פרמטר, ואפילו פרמטר חשוב, במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי, אולם אין היא הפרמטר היחיד אשר בית משפט יתחשב בו."

האלמנט הבא הדורש ביסוס מצד התובע בעת ניהול תביעת רשלנות רפואית הוא כי חובת הזהירות שחב לו הנתבע אכן הופרה על ידו. בשלב זה נדרש התובע להוכיח כי הגורם המטפל סטה בהתנהגותו וטיפולו מסטנדרט רפואי מקצועי סביר בו היה נוהג גורם מטפל באותו תחום מקצועי רפואי.

אין הכוונה להוכיח קיומו של עמית למקצוע הרפואי שהיה נוהג אחרת כי אם עמידה והערכה של איכות הטיפול הסביר, לפי הסטנדרט המקצועי הנהוג בענף. דוגמא טובה לכך תהא רופא שלא זיהה מחלה על אף הופעת מרביתם הגדול של תסמיניה הידועים והמוכרים בקרב אנשי המקצוע.

האלמנט השלישי בהקשר של ניהול תביעת רשלנות רפואית הינו הוכחת קיומו של נזק שנגרם כתוצאה מן ההפרה של אותה חובת זהירות , ובמילים אחרות – כתוצאה ממעשה הרשלנות הרפואית. את קיומו של הנזק מוכיח התובע בעיקר באמצעות חוות הדעת של הרופא המומחה שצורפה לכתב התביעה. הנזק הגופני מוערך על ידי אותו מומחה כולל השלכותיו העתידיות ומכומת בין היתר על ידי אחוזי נכות, הנקבעים בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי.

בנוסף נדרש התובע בעת ניהול תביעת רשלנות רפואית להוכיח כי הנזק הנטען אכן נגרם כתוצאה מהתרשלותו הרפואית של הגורם המטפל. קשר סיבתי הוא המושג המשפטי המתאר אלמנט זה. בהקשר זה, יש להבין את ההבדל בין קשר סיבתי בהגדרתו העובדתית לעומת הגדרתו המשפטית. גם אם שרשרת הפעולות הנדונות היא שהביאה לנזק מסויים אין זה בהכרח מביא לידי לגיטימציה להטלת האחריות על הגורם המבצע את הפעולות.

כל פעולה בשרשרת הפעולות קשורה בקשר סיבתי עובדתי לתוצאה – הנזק. אולם, רק הפעולה או קבוצת הפעולות שמהוות סיבה מכרעת לקרות הנזק, באם בוצעו ע"י הנתבע, הן שיוכיחו את קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי.  

בפסיקה נקבע כי קביעת הסיבתיות העובדתית בתביעה לרשלנות רפואית תיעשה באמצעות חוות דעת מומחה. (ע"א 4474/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית) וכאשר קיים קושי מהותי לקבוע איזה חלק מהנזק נגרם עקב מעשי ההתרשלות ואיזה היה נגרם ממילא, ייקבע חלקה של ההתרשלות בסך הנזק הכללי. (ע"א 2509/98 גיל נ' קופ"ח).

האלמנט האחרון ברשימה זו הינו קביעת היקף הנזק. בשלב זה, מדובר על הנזקים הגופניים הנפשיים והממוניים ובנוסף לאחוזי הנכות ועלויותיהם של טיפולים רפואיים נדרשים לתיקון או טיפול בנזקים שנגרמו, יובאו בחשבון גם הפסד השתכרות לעבר, הפסד כושר השתכרות בעתיד, הוצאות בגין עזרה וסיעוד של צד שלישי בעבר ובעתיד, הפסדי פנסיה ותנאים סוציאלים, עלויות ניידות, עליוית התאמת דיור, הוצאות לבדיקות רפואיות, הוצאות לתרופות וציוד רפואי, הוצאות סיעוד ועזרת בני המשפחה, הפסדי שכר של בני משפחה, והוצאות נסיעה לטיפולים ובדיקות.

כמו כן יובאו בחשבון נזקים המוכרים כנזקי כאב וסבל, המייצגים את עוגמת הנפש והסבל הנפשי שנגרם לתובע כתוצאה מהאירועים והשלכותים ואשר לצורך קבלת פיצויים 'יתורגמו' לערכים כספיים.

לעניין זה ראוי לציין גם את הוצאותיו של התובע בגין ניהול תביעת רשלנות רפואית עצמה. עוד בעניין הנזק ראוי לציין כי הפסיקה  מכירה גם בזכות פיצוי בעבור הפגיעה באוטונומיה של המטופל, כעילה המזכה גם היא בפיצוי, כך למשל בפסק הדין שניתן בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית חולים כרמל.